<h1>כפתור ופרח לרבינו אשתורי הפרחי פ"ה</h1>
<h2>דף ו.</h2>
הכותי. ז"ל הר"ם ז"ל מסכת ברכות פרק ואלו דברים (פ"ח מ"ח), וכאן אפרש לך עניין הכותיים, כי העם שהביא סנחריב מכותה והושיבום בערי שומרון כתוב בהם (מלכים ב' י"ז ל"ג) את יי היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים. אבל באורך הימים למדו תורה, וקבלוה על פשוטה, והמצוה אשר החזיקו בהם היו מקפידים עליהם וישימו לבם אליהם מאד. והוחזקו שהיו מאמינים בדתנו ומיחדים ולא יעבדו עבודה זרה, עד אשר חקרו עליהם החכמים ומצאום מכבדים הר גריזים, וחקרו על הדבר ומצאו להם בהר ההוא דמות יונה וידעו שהם עובדי ע"ז אז החזיקום כגוים גמורים לכל דבריהם. וכל מה שתמצא במשנה מהדברים בעניין הכותיים שתבין מהם שהכותיים נכבדים מהגוים ופחותין מישראל, כמו שאמרו (ברכות מ"ה א'), מזמנין עם הכותי, וכן כותי מברך וזולתם, לא אמרו אלה קודם שחקרו עליהם, אבל מעת שחקרו ומצאום כאשר זכרנו הם פחותים מהגוים מאד, ע"כ. וכן התבאר עניינם בפירקי דרבי אליעזר פרק (כ"ז) [ל"ח], ופרק שור שנגח ארבעה וחמשה (ב"ק ל"ח ב'), אלמא קא סבר רבי מאיר לאו גרי אריות הם. "על פתן". גרסינן מסכת שביעית סוף פרק כלל גדול (פ"ח מ"י) ועוד, אמרו לפניו, כלומר לפני רבי עקיבא, אומר היה רבי אליעזר האוכל פת כותים כאוכל בשר חזיר. אמר ליה שתוקו, לא אומר לכם מה היה רבי אליעזר אומר בו. נראה שרצון רבי עקיבא היה לומר שר' אליעזר היה מקל בדבר, שאם היה דעתו להחמיר לא היה נמצא אסור ומאוס מהחזיר, שהוא בית הכסא המטלטל, אלא ע"ז ויין נסך. ועוד שאם היה רוצה להחמיר היה רבי עקיבא מגלה האיסור להסיר המכשול מבני אדם. והר"ם ז"ל (בפיה"מ) כתב, פת כותי אסורה אבל אינו לוקה עליו אפילו מרדות דרבנן. מפי מורי הרב ז"ל שמעתי שיש מפרשים שר' אליעזר היה מחמיר, ומה שאמר ר' עקיבא לא אומר לכם מה היה רבי אליעזר אומר בו, כלומר שהיה מחרים האוכלו. מסכת נדה (ל"א ב'), בנות כותיים נדות מערסתן. ואפילו בת יום אחד, ובנות גוים עד שתהא בת שלש שנים ויום אחד. בפרקי רבי אליעזר (סוף פרק ל"ח), מה עשה עזרא וזרובבל בן שאלתיאל ויהושע בן יהוצדק, קבצו כל הקהל אל היכל יי, והביאו שלש מאות כהנים ושלש מאות תינוקות ושלש מאות ספרי תורה בידם, והיו תוקעים והלוים משוררים, ומנדים את הכותיים בסוד שם המפורש ובכתב הנכתב על הלוחות ובחרם ב"ד העליון ובחרם ב"ד התחתון, שלא יאכל אדם מישראל פת כותי, ושלחו את החרם אצל ישראל שבבבל. ועוד הוסיפו עליהם חרם על חרם, והמלך כורש קבע עליהם חרם עולם. נראה מכאן שהכותיים הם מנודים, ושיש חרם באכילת פתן. עוד נראה שישראל הם שקבלו אותה גזרה אחר שרבותינו ז"ל אמרו (חולין י"ג א') פתו פת כותי. והשנה שעלה עזרא מבבל וישראל עמו, שהוא הביאה השניה, הוא בשנה השביעית מבנין הבית השני, ובשנת י"ג לבניין הייתה השמיטה.
עוד נראה שכל ממון הכותי אסור גם כן, והראיה דאמרינן בירושלמי מסכת נדרים פרק קמא (ה"א), מנודה אני לך, רבי עקיבא היה חוכך בזה להחמיר לאסור כל נכסיו כמה דתימא (עזרא י' ח'), יחרם כל רכושו. כתב על זה זקני הרב בעל העזר ז"ל, מהא שמעינן דמנודה שנדוהו בית דין שאסור ליהנות מכל נכסיו כלל.
עוד נראה שמגעו עושה יין נסך, דהא עובד עבודה זרה הוא. עוד נראה שכותי שחזר לישמעאלים או לזולתם מן האומות לא יצא מאיסורו, דהא יין נסך משום [דאקרים] (ש)לא פקע איסוריה מיניה. עוד נראה שפת פלטר כותי אסור במקום שכיוצא בה של גוי היה מותר. על כלם הסכים הרב ז"ל. וכן נראה שמותר להלוות לו ברבית, וכדאיתא בירושלמי מסכת ע"ז פרק (קמא) [בתרא] בכותאי דקסרין. וכן שאין להם אישות כגוי, וכן כל כיוצא בזה.
על מילה בכותי אשכחנן בתוספתא מסכת עבודה זרה פ"ג (ה"ה), ישראל מל את הכותי, והכותי לא ימול את ישראל מפני שהוא מל לשם הר גריזים, דברי רבי יהודה. אמר ליה ר' יוסי היכן מצינו מילה בתורה שאינה לשם ברית, אלא ימול לשם הר גריזים עד שתצא נפשו. ועל כרחיך בתר גזרה קא מיירי, דהא לשם הר גריזים קאמר. וקיימא לן פרק מי שהוציאוהו (עירובין מ"ו ב'), רבי יוסי ורבי יהודה הלכה כרבי יוסי, רבי מאיר ורבי יהודה כרבי יהודה. ומיהו הרב אלפסי והר"ם ז"ל לא הביאוה, ושניהם מסכימים דמילה בגוי פסולה. ותמה על הרב בעל התרומה ז"ל הלכות ספר תורה, שפסק ההיא דפרק אין מעמידין, ימול ארמי ואל ימול כותי מפני שמל לשם הר גריזים, דמילה סתמא לשמה קיימא עד שיעקרנה כמו שעושה הכותי, והלכך כשרה בגוי דמוהל סתמא, ע"כ. נמצא שחולק עם התוספתא לרבי יוסי ועם הגאונים ז"ל. מיהו ימול ארמאי אינו נראה מדאמרינן בפרק הקומץ רבה (מנחות מ"ב א'), כל מצוה שכשרה בגוי בישראל אין צריך לברך, וכל מצוה שפסולה בגוי בישראל צריך לברך. כללא הוא, והרי מילה דכשרה בגוי, דתניא עיר שאין בה רופא ישראל ויש בה רופא ארמאי ורופא כותי, ימול ארמאי ואל ימול כותי דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר ימול כותי ולא ארמאי, ובישראל צריך לברך, דאמר מר המל אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה, מידי הוא טעמא, אלא לרב רב מפסל פסיל, דאתמר מניין למילה בגוי שפסולה, דאדו בר פפא משמיה דרב אמר ואתה את בריתי תשמור (בראשית י"ז י"ט), רבי יוחנן אמר המל ימול (בראשית י"ז י"ג). ומכל מקום דרבי יהודה אדרבי יהודה קשיא דגמרין אתוספתא. וזה הרב ז"ל פסק כרבי מאיר דגמרין דפליג עליה רבי יהודה, וכרבי יהודה דתוספתא דפליג עליה רבי יוסי. ולשון הר"ם ז"ל הגוי לא ימול כלל, ואם מל אינו צריך לחזור ולמול פעם שניה, ע"כ. וקצת מן המפרשים כתבו דמילה בגוי פסולה, אפילו בדיעבד. רש"י ז"ל פסק מסכת שבת דאשה כשרה למול, וכן נמי פסק הרב אלפסי פרק ר' אליעזר דמילה (שבת פי"ט) וכרבי יוחנן (ע"ז כ"ז א').
מסכת יומא ריש פרק בא לו (ס"ט א'), מעשרים ואחד בכסלו יום הר גריזים דלא למספד, יום שבקשו כותיים את בית אלדינו מאלכסנדרוס להחריבו ונתן להם רשות וכו'. ובמגלת תענית, בעשרים ואחד בכסליו כשבאו כותיים אמרו לאכסנדרוס מכור לנו חמש כורים ארץ בהר המוריה, ומכר להם, וכשבאו יצאו בני ירושלם ורדפום במקלות וכו', מיד נתנו סכים ברגליהם וגררום, ונתן הר גריזים לישראל וזרעוהו כרשינין, ואני מעיד שאין בכל התורה פרשה שלא זייפו בה. וזה המעשה על כרחין אחר גזרה, דהא קרי להו גוים הללו.
כתב הר"ם ז"ל מסכת חולין פרק קמא (מ"ב), צדוקי וביתוס הם שתי כתות שהתחילו להכחיש בדברי קבלה כמו שבארתי באבות (פ"א מ"ג), עד ששב האמת אצלם שקר ונתיב האור חשך ואפלה, והם שקורים אותם אנשי דורנו היום מינים בשם מוחלט, ואינם מינים על האמת, אבל דינם ליהרג כדין המינים, רוצה לומר שמותר להרגם היום בזמן הגלות, לפי שהם מביאים למינות אמיתי. ודע שמסורת בידינו מאבותינו קבלת רבים מרבים שזמננו זה זמן הגלות שאין בו דיני נפשות אין זה אלא בישראל שעבר עברת מיתה, אבל המינים והצדוקיים והביתוסיים כפי רוב רעותיהם הורגין אותם לכתחלה כדי שלא יפסידו את ישראל ויאבדו האמונה. וכבר יצא מזה הלכה למעשה באנשים הרבה בארצות המערב כלם, וגם זה המקובל בידינו והמפורסם לעשות על פיהם שהאיש העושה עברה שחייב עליה מיתת בית דין, הואיל ואין אנו יכולין לדון דיני נפשות מחרימין אותו חרם לעולם בספרי תורה אחר שמלקין אותו, ואין מתירין אותו לעולם. ובספר המדע עשאם ז"ל חברים לנוצרי, לומר שהם רשעים. וכן המשומד הוא רשע, ואף על פי כן חוששין לקידושיו. ופרק שני הזכיר ז"ל מין אחר מן המינים שאינם ממין אלו, והלכות עבודה (עבודת יהכ"פ) פ"א (ה"ז) כתב, בימי בית שני צץ המינות בישראל, ויצאו הצדוקים מהרה יאבדו שאין מאמינים בתורה שבעל פה, ובימי ר"ג הזקן יצאו וגם יש"ו ולזה תקנו בימיו ברכת המינים וכדאיתא פרק (היה קורא) [תפילת השחר] (כ"ח ב'). כתב הב"ה עבודת הקדש ז"ל, הכותי הרי זה כגוי ואוסר כמוהו עד שישכור את מקומו, [צדוקי הרי הוא כישראל ונותן רשות ומבטל רשות אבל הביתוסי יש מי שהורה שאינו כישראל ואוסר עד שישכור את מקומו] ויש מי שהורה שביתוסי כצדוקי ושניהם כישראל, ע"כ. תמה על הר"ם ז"ל באומרו, והם שקורין אותם אנשי דורנו היום מינים בשם מוחלט, וכדאמרינן מסכת ראש השנה (כ"ב א'), משקלקלו מינין התקינו שלא יהו מקבלין אלא מן המכירין. והרב ז"ל בעצמו פירש שם שקלקלו (שוכרי) [שכרו] עדי שקר. וכן הוא מפורש (שם כ"ב ב'), פעם אחת שכרו ביסותיים שני עדים לבא להטעות את החכמים. וקלקול אלו המינין היה בעת שהיו קובעין על פי עדים, וקלקול הכותיים במשיאין משואות. ולא נצולו מהם עד שהתקינו שיהיו שלוחין יוצאין. וכן נקרא הצדוקי תועב, פרק הדר (עירובין ס"ח ב'). וכן הערלים נקראים מינים סתם, דאמרינן סוף פרק לא יחפור (ב"ב כ"ה א'), אמר ליה רב ששת לשמעיה לכל רוחתא אוקמן לבד ממזרח משום דמורו בה מינאי.
על יינו [של צדוקי] מסתברא לכאורה שהוא אסור דלא חייש למגע גוי, ומגעו אינו אוסר, דלאו עובד ע"ז הוא. האמנם ממה שכתב הר"ם ז"ל הלכות עבדים פרק ו' (ה"ו) יראה שיינו מותר בשתייה, דבר זה לשונו, וכל שטר שיש עליו אפילו עד אחד כותי פסול, חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים שכשרים בעד אחד כותי, והוא שיהיה כותי חבר, ובזמן הזה שהכותים כנכרים לכל דבריהם, אנו למדים לצדוקין בזמן הזה כמו הכותיים באותו זמן קודם שגזרו עליהם שיהיו כגוים לכל דבריהם, ע"כ. ואין לומר שזהו לעניין עדות לחוד ולא לכל מילי, שהרי אמרו ז"ל (חולין ו' א') ג"כ שמבטלים רשות לעניין שבת כישראל. ויין כותי בזמן ההוא היה מותר, וכדאיתא סוף מסכת דמאי (פ"ז מ"ד), הלוקח יין מבין הכותיים וכו' ומחל ושותה. וכן מההיא עובדא דאיתא מסכת חולין פ"ק (ו' א') שאז נתגלה חרפתם. ומשום הכי אי מוקמת ההיא דהלוקח במטהר יינו של כותי הא איכא הא. וכן מסכת חגיגה (כ"ד ב'), חומר בתרומה, שביהודה נאמנין על טהרות היין והשמן. כלומר שהיו חשודין על המעשרות כעם הארץ וכן על טהרה. סוף פרק דם הנדה (נ"ז א'), זה הכלל כל דבר שחשודין בו אין נאמנין עליו, זה הכלל לאייתויי מאי, לאייתויי תחומין ויין נסך. וכמה דברים יש בתלמוד שהיו הכותיים אז ראוים להם. עוד פרק דם הנדה (נ"ו ב'), כותיים נאמנין לומר שם קברנו את הנפלים או לא קברנו. והוינן בה, והא לית ליהו ולפני עור לא תתן מכשול (ויקרא י"ט, י"ד). אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן בכהן שלהם עומד שם. ודילמא כהן טמא הוא. דנקיט תרומה בידיה. ודלמא תרומה טמאה היא. דקא אכיל מינה. מכאן הביא ראיה ר"ת ז"ל שמותר לכהנים ליכנס לבית הקברות לקבור מיתיהן, דמשמע מהא דשרי לכהן טמא לעמוד במקום הקבר. אבל הר"ם ז"ל (אבל פ"ב הט"ו) כתב שאין נכנסים, שאפילו היה תפוש בקרובו בכניסה ובחיבורין ומותר להטמא לאחרים, כשהוא פורש ממנו לאחר קבורה נמצא מטמא לאחרים ואסור. ואין טעם לומר שהצדוקי אינו חושש למגע גוי אם כן נאסר יינו מטעם החשוד בדבר לא דנו ולא מעידו, דאם כן הוה ליה גזרה לגזרה. עוד דיינו לא מצינו דנאסר במניין. אבל אם משביעין הצדוקי חבר על פי זה העיקר על יינו שלא נגע בו גוי פשוט הוא שמותר בשתיה, שאף על פי שאינו חושש אלפני עור חושש הוא לעצמו שלא יעשה עבירה בעבור זולתו וישבע לשקר. וכיוצא בזה הוא שאמרו ז"ל פרק הכל שוחטין (חולין ד' א') גבי שחיטת כותי מותרת אמרינן, כיוצא בו מצא בידו דקורייא של צפורים קוטע ראשו של אחד ונותן לו, אכלו מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור לאכול משחיטתו. כלומר שאף על פי שאינו מוזהר אלפני עור מזדהר הוא אנפשיה, וכדאמרינן פרק שלשה שאכלו (ברכות מ"ז ב'), הני כותאי עשורי מעשרי. כלומר דבמידי דאוריתא כשרוצים לאכלו מזהר זהירי אבל למכור לא דלא חיישי אלפני עור. וכל שכן בארצות האל, שהישמעאלים גרים שם, וישמעאל מגעו שלא בכונה מותר בשתיה דלאו עובד ע"ז הוא וכדברי הר"ם ז"ל. (הל' מאכלות אסורות פי"ג הי"א).
נחזור לצדוקים אין טעם לומר שחיטתם אסורה וכן יהיה יינם אסור, שאין זה שוה, שבשחיטה אין בין האוסר והנאסר אמצעי מה שאין כן ביינם, ועוד ששחיטתן אסורה כששחטו שלא בפנינו אבל שחטו בפנינו הרי זו מותרת, שאין איסור שחיטתן אלא שמא קלקלו והם אינן נאמנין לומר לא קלקלנו. וכן כתב הר"ם ז"ל פרק ד' (מהלכות שחיטה הט"ז), ואלו נכרי ששחט אפילו בפני ישראל ובסכין יפה ואפילו גוי קטן, שחיטתו נבלה. וכן אינן מוחזקין לגמרי במחללי שבת. פרק הדר עם הנכרי (עירובין ס"ח ב') גבי מעשה בצדוקי אחד שהיה דר עמנו במבוי בירושלם. כתב שם הר"ם ז"ל (בפיה"מ), צדוקי הוא מיוחס לצדוק תלמיד אנטיגנוס איש סוכו, ויתבאר מכל זה כי פושעי ישראל כשאינו מחלל שבת בפרהסיא או עובד ע"ז, מבטל רשות ואינו נותן רשות ולא שוכר וזהו הפסק האמיתי, ע"כ. וכן אין להחזיקם בבועלי נדות לגמרי וכדאמרינן מסכת נדה פרק בנות כותיים (נדה ל"ג ב'), תנו רבנן מעשה בצדוקי אחד שסיפר עם כהן גדול בשוק וניתזה צינורא מפיו [ונפלה לכהן גדול] על בגדיו והריקו פניו של כהן גדול, וקדם אצל אשתו אמרה לו, ר' אף על פי שצדוקיות הן מתיראות הן מהפרושים ומראות דם לחכם, אמר ר' יוסי בקיאין אנו בהם יותר מן הכל והן מראות דם לחכם חוץ מאחת שהיתה בשכונתינו שלא הראתה דם לחכם מיד מתה. ותיפק לו משום צינורא דעם הארץ, אמר אביי בצדוקי חבר. אמר רבא צדוקי חבר בועל דם משוית ליה. אלא אמר רבא רגל הוה וטומאת עם הארץ טהרה שויוה רבנן ברגל דכתיב ויאסוף כל ישראל אל העיר כאיש אחד, הכתוב עשאן כלן חברים. פי' בועל נדה משוית ליה דקתני ומטמאין משכב התחתון כעליון, והר"ם ז"ל קראן פושעי ישראל לא משומדים. ויש הפרש גדול ביניהם כאמרם ז"ל ריש מס' חולין (ה' א'), מן הבהמה להביא בני אדם הדומין לבהמה, מכאן אמרו מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בהם בתשובה חוץ מן המשומד ומנסך את היין ומחלל שבתות בפרהסיא. ואם הצדוקי אוכל בשר עוף בחלב, הן במקומו של ר' יוסי העמידוהו על דינו והיו אוכלין אותו שאין לו חלב אם וכדאיתא פרק כל הבשר (חולין קט"ז א'). ומסתברא שיש לחוש אם אחד מהם קדש בת ישראל וכדאמרינן (עי' טור אהע"ז סי' מ"ד) בכותי שקדש הוה עובדא ואצריכה גיטא, וכן כיוצא בזה, נמצא אם כן קולו חומרו.
והצדוקים אינם היום בזמנינו מוסיפים גריעות, אלא שרבים מהם מתיהדים תמיד וכמעשה שאירע סוף מחזור רס"ז מקהל גדול מהם שהתיהדו ביום אחד במצרים על יד הנגיד רבינו אברהם נר"ו, והמחמיר תבא עליו ברכה. ומה שהם מתחסדים עלינו באוסרם בת האח, חסד הוא להם וטח מראות עיניהם שהרי בכתוב הוא בפירוש (שופטים א' י"ג) שכלב נתן בתו לעתניאל והוא אחיו הקטן ממנו, האמנם מהכרח הפסוקים יש לומר שהיה אחיו מן האם לבד שכן כתיב (שם) וילכדה עתניאל בן קנז אחי כלב, ובספר דברי הימים (א, ד' י"ג) כשמזכיר בני קנז אין שם כלב כלל אלא עתניאל ושריה. וכן לא תמצא בשום מקום כלב בן קנז אלא בן יפונה או בן חצרון, ואחר שהם אחים ואינם מן האב בהכרח אם כן האחוה אינו אלא מן האם, וכן רש"י ז"ל בספר יהושע (ט"ו י"ז) כתב אחי כלב מאמו. אבל רבי דוד קמחי ז"ל כתב, ויתכן לפרש כי אחיו מאביו ומאמו היה והיה שם אבי כלב (בן) יפונה וקנז, שהרבה מצאנו שני שמות לאדם אחד. והנכון אצלי עוד כי קנז היה שם ראש המשפחה והתיחסו בני המשפחה אליו ובאמרו הקניזי או בן קנז הכל אחד, כי רחוק ליחס האדם לבעל אמו ואפילו למשפחת האם, ומה שאמר (דה"י א' ב' כ"ג) אלה בני מכיר אבי גלעד יהיה יאיר [בן] בת מכיר, בעבור הערים שהיו ליאיר בארץ הגלעד אמר כן. אבל לדברי חכמינו ז"ל (סוטה י"א ב') נקרא קניזי מפני שהיה חורגו והוא גדלו, וזה מוכרח מפשט הכתובים, וכדאיתא מסכת תמורה פרק יש בקרבנות (ט"ז א'). וכן אתם קצת דקדוקי עניות שהכל שחוק וקלות ראש, ובאמרם אלי בת האח אסורה, אומר להם שבתם מותרת להם שהרי אינן אוסרין אלא מה שאסרה תורה בפירוש והבת לא אסרה תורה, וכבר ידעת שהיא אסורה מאחת ממדות שהתורה נדרשת בהם והוא מק"ו מבת הבת (סנהדרין ע"ו א') וכמו שהזכיר הר"ם ריש ספר טהרה (טומאת מת פ"א ה"ב). ודע שאלו אינן אוסרין בת האח אלא שכך למדו מן הכותיים והכותיים למדו זה מהישמעאלים. ולזה כל מי שאינו בתורה שבעל פה אינו בתורה שבכתב וכן כתוב (בראשית כ"ו ה') חוקותי ותורותי.
<h2>דף ו:</h2>
הרב בעל התרומה כתב שקדושת הארץ לא קדשה עתה בזמן הזה לעניין תרומות ומעשרות ופטור מן התורה. ולא מבעיא קדושה ראשונה דקדושת יהושע בטלה לעניין תרומות ומעשרות לאחר חורבן, שהרי ר"מ אכל עלה של ירק בבית שאן, וגם רבי התיר כל בית שאן אף על פי שהיתה קדושה קדושת יהושע. ותמה על דבריו ז"ל דהא קים לן דקדושה שניה קדשה לעתיד לבוא. ואף הר"ם ז"ל כשעושה התרומה בזמן הזה דרבנן ה"ה בימי עזרא, מפני שבא מטעם דכי תבואו ביאת כלכם, אבל זה הרב לא בא מזה הטעם, שלא מעט אלא זה הזמן, גם הוא בעצמו ז"ל כתב הפך זה שחייב בכבוש שני דאוריתא. ומדעת הראב"ד ז"ל כמה הוא רחוק, והראב"ד ז"ל שם (תרומות פי"ג הי"ד) כבוש שני דאוריתא כדלעיל וכבוש ראשון דרבנן. וכמו שזכרנו פ"ג גבי בית שאן, שהרי רבי לא התיר שם אלא מעשר ירק ופירות האילן. גם לא הסכים ז"ל עם בעל התוספות ז"ל (עי' ר"ש דמאי פ"א מ"ג) שכתב על רבי מאיר שאכל עלה של ירק בבית שאן וכו', מכאן מוכח שמעשר ירק בארץ ישראל מדרבנן, דהא התיר רבי בית שאן בלבד אבל שאר הארץ נשארה באיסור שלה, עד כאן. ומדבריו ז"ל נראה שרבי לא התיר בבית שאן אלא מעשר ירק בלחוד. וכן בחדושינו, והתיר רבי על עדות זו לאכול ירק ופירות שלה בטבלן, ונראה שבשאר הארץ מעשר ירק דרבנן אבל דגן תירוש ויצהר דאורייתא, וזה מוסכם בכל עם הראב"ד. ושמעתי פה בבית שאן מפי ה"ר מתתיה ז"ל בשם ר"ת ז"ל שפירש שמה שהתיר רבי לא היה אלא שפטר בית שאן מן הדמאי שהוא מדרבנן, אבל מה שהוא טבל לא התיר כלל. ושרבינו יוסף טוב עלם ז"ל פירש שלא התיר רבי אלא הלקוח מישראל שהוא מדרבנן משום דכתיב (דברים י"ד כ"ב) תבואת זרעך ולא של לוקח (ב"מ פ"ח ב'). והר"ם ז"ל כתב מסכת דמאי פ"ק (מ"ג), ואשר החזיקו בה עולי מצרים הם לענין דמאי כחוצה לארץ. אם כן לעניין ודאי טבל חייב, ויהיה זה מוסכם עם ר"ת, אף על פי שמה שכתב בחבור אינו נראה כך. נמצא שאלו החכמים ז"ל מוסכמים שמה שחיובו מן התורה בארץ, לא התיר רבי בבית שאן כלל. ואפילו מה שהתיר, כבר היה אסור בימי הגדולים אבותיו שהיו הלל הנשיא בר פלוגתיה דשמאי, ורבן גמליאל, ורבן שמעון בן גמליאל והוא היה אבי רבינו הקדוש, וכדאיתא פרק מי שאחזו קורדיאקוס (גיטין ע"ו ב'), אמר רבי יוחנן, רבי יהודה הנשיא בנו של רשב"ג הורה ולא הודו לו כל סיעתו, ואמרי לה כל שעתו. וכן פרק בכל מערבין (עירובין ל"ב א') ואמר רבי ונראין דברי מדברי אבא, ובר פלוגתיה רשב"ג, ופרק השוכר את הפועלים (ב"מ פ"ד ב') גבי מי שיש לו אב יחיה. וכתב הבעל העטור באות כ"ף, כשרשב"ג ורבי חולקין אמר הלכה כרבי מחברו ולא מאביו. ומיהו אשכחן פרק שנים אוחזין בטלית (ב"מ ז' א') גבי שנים אדוקין בשטר, חולקין בו רבי ורשב"ג, דרבי סבר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו, וקיימא לו דהלכה כרבי וכן פסק הרי"ף ז"ל.
מסתברא לעניותנו שכל שכן הוא שלא התיר ר' בבית שאן עבודת קרקע בשביעית, ומה ששנינו מסכת חולין פ"ק (ז' א'), והניחום כדי שיסמכו עניים עליהם בשביעית, יש לנו לומר שעל הספיחין של שביעית הוא שאמרו. ומה שחייבני לומר זה שהרי ספיח[י] שביעית הם מותרים מן התורה וחכמים הוא שגזרו עליהם, והתירום בבית שאן כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית, דאלו להתיר עבודת קרקע בשביעית בבית שאן קא אתו לא איפשר, דהא אמרינן מסכת שביעית פרק ו' (מ"א), כל שהחזיקו עולי בבל מארץ ישראל ועד כזיב לא נאכל ולא נעבד, כל שהחזיקו עולי מצרים מכזיב ועד הנהר ועד אמנה נאכל אבל לא נעבד, מן הנהר ומן אמנה ולפנים נאכל ונעבד. ובית שאן מעולי מצרים הוא, וכדאמרינן (חולין ז' א'), הרבה כרכים כבשו עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל. וספיחי שביעית של עולי מצרים מותרים הם, וכמו שנבאר במקומו בג"ה, ורבינו הקדוש לא יבא לעולם כנגד המשנה שהוא סדרה וחברה... וכו'. ולפי מה שהתבאר נאמר שמה שאמרו מסכת חולין (ז' א'). והניחום כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית, ומה שאמרו מסכת ידים (פ"ד מ"ג), אף עמון ומואב שהם קרובים מעשרים מעשר עני שיהיו עניי ישראל נסמכים עליהם בשביעית, שאינן שוים, דאלו הא דמסכת חולין בספיחין לחוד, וההיא דמסכת ידים אפילו בעבודת קרקע. וכבר התבאר במה שאחר זה שאין שביעית נוהגת בעמון ומואב, ואם כן יסמכו עניים דהתם שבאותה שנה יעשרו מעשר עני לא מעשר שני כדין סדר השנים. גם איפשר שהניחום לפי שאע"פ שאינו נעבד נאכל הוא אם יהיה העבודה על ידי זולתנו, מה שאין בכבוש עולי בבל, הסכים בזה מה"ר ברוך ז"ל. והר"ם ז"ל כתב בחבור (תרומות פ"א ה"ה), והניחו אותם המקומות שהחזיקו בהם עולי מצרים, ולא החזיקו בהם עולי בבל כשהיו ולא פטרום מן התרומות והמעשרות אלא כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית, ורבינו הקדוש התיר בית שאן מאותן המקומות שלא החזיקו בהם עולי בבל, והוא נמנה על אשקלון ופטרה מן המעשרות. כתב על זה הראב"ד ז"ל, א"א, לא התיר רבי אלא מעשר ירק ופירות האילן שהן מדרבנן אף בארץ ישראל.
כלל גדול, קדושת הארץ בימי יהושע הוא שהייתה חייבת מדין תורה בתרומות ומעשרות בדגן תירוש ויצהר לחוד, ובאו חכמים שעשו סייג לתורה וכי היכי דלא ליגע באיסורא דאוריתא חייבו גם כן פירות האילן וירק. גם מן התורה מה שהוא ודאי טבל חייב לתקן אבל לא הספק, באו הם ז"ל וחייבו הספק שהוא הדמאי. גם מן התורה זרעך ולא לוקח, באו הם ז"ל וחייבו הלוקח, על פי הדברים שהתבארו. גלו לבבל נתבטל החיוב כולו, חזרו בימי עזרא ועלו מבבל חזר הדבר לישנו כמו שהיה לגמרי, וזה במה שכבשו עולי בבל לבד וזהו שאמר (ערכין ל"ב ב') מקיש ירושתך לירושת אבותיך. אבל מה שנשאר מן הארץ שלא כבשו עולי בבל היא שנשארה בפטור שלה מדין תורה לגמרי, וזהו שאמרו [שם] קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא. באו חכמים ז"ל וחייבום כבראשונה, כלומר על מה שהיה מכבוש עולי מצרים ולא כבשוה עולי בבל חזרו והטילו מה שהייתה חייבת מתחלה מדין תורה, דהיינו דגן תירוש ויצהר, משום סייג נמי. ולזה הוא שאסרו בה עבודה בשביעית, כאמרם ז"ל (שביעית פ"ו מ"א) נאכל אבל לא נעבד. אבל מה שהייתה חייבת מתחלה מדבריהם לא רצו לחזור ולחייבה, כלומר בפירות אילן וירק דמאי ולוקח. והטעם בזה שבמה שלא כבשו עולי בבל אין צריך סייג עכשו, שאסור שלו בדגן תירוש ויצהר אינו אלא מדבריהם לא מדין תורה, ויהיה גזרה לגזרה. ולזה הוא שהתיר רבי בית שאן למר כדאיתיה ולמר כדאיתיה. ואף בזה מדרכי חסידות היו נוהגים חיוב בכל הדורות שהיו לפני רבי. כאמרם ז"ל (חולין ו' ב'), אבותיך ואבות אבותיך נהגו בו איסור, שאם היה דבר הנאסר במניין רבי לא היו מתירו. וזמן האיסור ההוא נאמר שהיה נוהג אחר החרבן כמו מאה וחמשים שנה. שזמן רבי היה באותן הימים, וכמו שתראה מספר מבוא התלמוד לרבינו שמואל הלוי הנגיד ז"ל שכתב, לאחר חרבן הבית ק"ן שנה שהוא שנת תק"ל למנין היונים בימי רבינו הקדוש ירד רב לבבל להורות, עד כאן. ורשב"ג בזמן החורבן קטן היה כמו שזכרנו למעלה מביתר. ואמרינן בפרק הבא על יבמתו (יבמות נ"ט ב') והכשירה רבי לכהונה, אמר שמואל ולכהן גדול. כהן גדול בימי רבי מי הוה, אלא ראויה לכהן גדול.
כתב הר"ם ז"ל הלכות קדוש החדש פרק ה' (הי"א), רואין אם אותו מקום מארץ ישראל שהיו בה ישראל בשעת הראיה בכבוש שני כגון אושה ושפרעם ולוד ויבנה ונוב וטבריה. ומסתמא שאלו הוקדשו. נמצא בזמן הזה "שבטבריה" דגן תירוש ויצהר דאוריתא, ופירות אילן וירק דרבנן, ובברכה הכל. "ובית שאן" שהוא לדרומו כחצי יום, דגן תירוש ויצהר דרבנן ובברכה, ופירות אילן וירק פטור מכלום, וכן פטור מן הדמאי, ופטור הלוקח וכמו שקדם. ואפילו הכי אנו נוהגין בו היום בחסד עליון בפירות אילן וירק כמו שהיו נוהגין שם קודם שרבי התירו, ורבותינו ז"ל הם שקובעים הלכות במה שהם עושים כמו שהוא במעשה דרבי עקיבא לעיל (תוספתא דמאי פ"ה הכ"ו) לא אנו, אבל אין אנו מברכים על הפרשת פירות אילן וירק, וכן הדין בכל מקום שנודע מכבוש שני, או שנודע מכבוש ראשון לחוד כל אחד לפי משפטו. אם כן בכל מקום שהוא מנחל מצרים ועד כזיב ואינו נזכר עליו שהונח בכבוש שני, כמו שהוזכר מבית שאן וזולתו, ראוי הוא שנקחהו במוחזק מעזרא כעניין טבריה, ויהיה דינו כדינו. והתוספתא ממסכת דמאי פ"ק (ה"ט) שהבאנו פרק י"א מסייע לנו בזה, כי גם שם הארכנו בו. ומה שהוא מכזיב ועד טורי סמנוס דינו בשוה עם דין בית שאן, ועדיין נאריך בביאור זה בג"ה. תוספתא מסכת שביעית פרק ד' (ה"ה), עיירות שחייבות במעשר בתחום סוסיתא, עושית, עין יערים וכפר יערים, דנב, הצפיה וכפר צמר, וכל זה בארץ ישראל הוא, דהא אמרינן בתוספתא מסכת אהלות פרק (י"ז) [פי"ח] (ה"א), עיירות המובלעות בארץ ישראל כגון סוסיתא וחבירותיה, אשקלון וחבירותיה אף על פי שפטורות מן המעשרות ומן השביעית אין בהם משום ארץ העמים. ומיהו על סוסיתא קשיא תוספתא אתוספתא, אלא שיש לומר דתחום לחוד וחברותיה לחוד. ירושלמי (דמאי פ"ב ה"א), רבי התיר בית שאן, והתיר קסרין, והתיר בית גוברין, והתיר כפר צמח. יש מי שאומר שמזה הירושלמי יראה שמה שהתיר רבי שם היה אפילו מן הודאי, דמשמע דכל הני דומיא דבית שאן שכבשו עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל. ולקמן (ירושלמי דמאי פ"ג ה"ג) משמע שבאותן המקומות פטורין אפילו מן הוודאי, דאמרינן, אמר רשב"ג שלח לי רבי יוסי ברבי אתרוג ואמר זה בא לי מקסרין. ולמדתי ממנו שלשה דברים, שהוא ודאי, שפירות קסרין ודאי טבל, ושהוא טמא, שמרביצין עליו מים ומוכשר, ושלא בא לידו אחר, שאלו בא היה מעשר מזה על זה. ופריך ויעשר מיניה וביה, ומשני שאין דרך לשלוח חסר. ופריך ולאו מתניתין היא רבי יוסי מתיר בודאי ובלבד שיודיענו שאינו מעושר. ואומר שזה ראיה שר' התיר אפילו הודאי, והראיה אינה מבוארת, ולזה לא חשו בה החכמים ז"ל שהזכרנו. וחוץ מזה ומזה מסתברא שר' יוסי מתיר בודאי במה שהוא דומה למעשה שהיה והוא אתרוג שהוא פירות האילן, ורבי יוסי התיר קסרין בפירות האילן וירק כדרך שהתיר רבי בית שאן בירק ופירות האילן, ולא תפשוט מינה התר בדגן תירוש ויצהר. ולשון התוספתא מסכת דמאי פרק ג' (הי"ז), אמר רשב"ג מעשה ששילח לי רבי יוסי ברבי אתרוג גדול מצפורי ואמר זה בידי מקסרי, ולמדנו בו שלשה דברים, שהיה ודאי ושהוא טמא, ושלא היה בידו אלא זה, שאלו היה בידו אחר היה מעשר הימנו עליו, ע"כ. ולא הביאה התוספתא אלא זה, וזאת התוספתא תורה לנו שודאי טבל חייב לעשר בקסרי, והוא הדין בבית שאן ודדמי להו, ואפילו בפירות האילן והוא הדין לירק, והוא הפך מה שהיו רוצים להוכיח מהירושלמי. ואין ספק שזה המעשה היה קודם שהתיר רבי בית שאן ושהתיר קסרי, שהרי רשב"ג אביו היה של רבי, ושמא להכי קאמרי ליה אבותיך ואבות אבותיך נהגו בו איסור.
<h2>דף יג.</h2>
הכותי. ז"ל הר"ם ז"ל מסכת ברכות פרק ואלו דברים (פ"ח מ"ח), וכאן אפרש לך עניין הכותיים, כי העם שהביא סנחריב מכותה והושיבום בערי שומרון כתוב בהם (מלכים ב' י"ז ל"ג) את יי היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים. אבל באורך הימים למדו תורה, וקבלוה על פשוטה, והמצוה אשר החזיקו בהם היו מקפידים עליהם וישימו לבם אליהם מאד. והוחזקו שהיו מאמינים בדתנו ומיחדים ולא יעבדו עבודה זרה, עד אשר חקרו עליהם החכמים ומצאום מכבדים הר גריזים, וחקרו על הדבר ומצאו להם בהר ההוא דמות יונה וידעו שהם עובדי ע"ז אז החזיקום כגוים גמורים לכל דבריהם. וכל מה שתמצא במשנה מהדברים בעניין הכותיים שתבין מהם שהכותיים נכבדים מהגוים ופחותין מישראל, כמו שאמרו (ברכות מ"ה א'), מזמנין עם הכותי, וכן כותי מברך וזולתם, לא אמרו אלה קודם שחקרו עליהם, אבל מעת שחקרו ומצאום כאשר זכרנו הם פחותים מהגוים מאד, ע"כ. וכן התבאר עניינם בפירקי דרבי אליעזר פרק (כ"ז) [ל"ח], ופרק שור שנגח ארבעה וחמשה (ב"ק ל"ח ב'), אלמא קא סבר רבי מאיר לאו גרי אריות הם. "על פתן". גרסינן מסכת שביעית סוף פרק כלל גדול (פ"ח מ"י) ועוד, אמרו לפניו, כלומר לפני רבי עקיבא, אומר היה רבי אליעזר האוכל פת כותים כאוכל בשר חזיר. אמר ליה שתוקו, לא אומר לכם מה היה רבי אליעזר אומר בו. נראה שרצון רבי עקיבא היה לומר שר' אליעזר היה מקל בדבר, שאם היה דעתו להחמיר לא היה נמצא אסור ומאוס מהחזיר, שהוא בית הכסא המטלטל, אלא ע"ז ויין נסך. ועוד שאם היה רוצה להחמיר היה רבי עקיבא מגלה האיסור להסיר המכשול מבני אדם. והר"ם ז"ל (בפיה"מ) כתב, פת כותי אסורה אבל אינו לוקה עליו אפילו מרדות דרבנן. מפי מורי הרב ז"ל שמעתי שיש מפרשים שר' אליעזר היה מחמיר, ומה שאמר ר' עקיבא לא אומר לכם מה היה רבי אליעזר אומר בו, כלומר שהיה מחרים האוכלו. מסכת נדה (ל"א ב'), בנות כותיים נדות מערסתן. ואפילו בת יום אחד, ובנות גוים עד שתהא בת שלש שנים ויום אחד. בפרקי רבי אליעזר (סוף פרק ל"ח), מה עשה עזרא וזרובבל בן שאלתיאל ויהושע בן יהוצדק, קבצו כל הקהל אל היכל יי, והביאו שלש מאות כהנים ושלש מאות תינוקות ושלש מאות ספרי תורה בידם, והיו תוקעים והלוים משוררים, ומנדים את הכותיים בסוד שם המפורש ובכתב הנכתב על הלוחות ובחרם ב"ד העליון ובחרם ב"ד התחתון, שלא יאכל אדם מישראל פת כותי, ושלחו את החרם אצל ישראל שבבבל. ועוד הוסיפו עליהם חרם על חרם, והמלך כורש קבע עליהם חרם עולם. נראה מכאן שהכותיים הם מנודים, ושיש חרם באכילת פתן. עוד נראה שישראל הם שקבלו אותה גזרה אחר שרבותינו ז"ל אמרו (חולין י"ג א') פתו פת כותי. והשנה שעלה עזרא מבבל וישראל עמו, שהוא הביאה השניה, הוא בשנה השביעית מבנין הבית השני, ובשנת י"ג לבניין הייתה השמיטה.
<h2>דף נט.</h2>
ואומר אני שהיום בעונותינו נמצא כמה איסורין מפורסמין ואין רוב העם שמים על לב, ואין לומר על רובן טעם של התר אלא משום קים לן. כגון הא דאמרינן פרק האיש מקדש (קידושין מ"א א'), אסור לאדם שיקדש האשה קודם שיראנה שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו. וכן פרק הבא על יבמתו (יבמות ס"ד א'), נשא אשה ושהה עמה עשר שנים וכו'. וכבר זכרנוהו פרק עשירי. מסכת ע"ז (ב' א'), לפני אידיהן של גוים וכו'. וכן זכרנוהו פרק עשירי. וכן לא תתן להם מתנת חנם (ע"ז כ' א') וכיוצא בהם. וכן הדר בארץ מצרים שעובר שלשה לאוין. ושמעתי במצרים מפי ה"ר שמואל ז"ל אחד מבני בניו של הר"ם במז"ל, שכשהר"ם ז"ל היה חותם שמו באגרת שלוחה היה מסיים, "הכותב העובר בכל יום שלשה לאוים. פלוני". אמרתי לו דרך חצי נחמה, שמא הרב ז"ל היה מוכרח לעמוד שם שהרי היה רופא למלך מצרים, וכענין ששנינו סוף פרק מרובה (ב"ק פ"ג א') באבטולס ב"ר ראובן שהתירו לו לספר קומי מפני שהיה קרוב למלכות. ויש מפרשים שמה שאסרה תורה לשוב בדרך הזה עוד, אינו אלא על דרך המדבר ים סוף, כמו וזה לכם הטמא (ויקרא י"א כ"ט), וזולתם טהורים, וכן החדש הזה (שמות י"ב ב'), ולזה עבר ניסן בניסן ולא הודו לו (ברכות י' ב'). מסכת שבת פ"ק (י"ט א') אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם לשבת, ודוקא לדבר הרשות. אדם אחד מאלף אינו נזהר בהם. וכן (ע"ז כ"ב א'—ב') אין מעמידים בהמה בפונדקאות של גוים, ואין מוכרין בהמה לרועה שלהן. וכתב בעל התרומה ז"ל דשמא האידנא אין חשודין על הרביעה. ומיהו מקום שנהגו למכור בהמה דקה לגוים דאמרינן (ע"ז י"ד ב' ופסחים נ"ג א'), מוכרין, ומקום שנהגו שלא למכור אין מוכרין, ואל ישנה אדם מפני המחלוקת, ובכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה עגלים וסייחים, שלמים ושבורים, וסוס מותר. כל מי שעבר בזה קונסין אותו, וכן הוא בירושלמי (ע"ז פ"א ה"ו ופסחים פ"ד ה"ג) עבר ומכר קונסין לו, כשם שקונסין לו להלכה כך קונסין לו למנהג. חד בר נש זבין גמלא אתא עובדא קומי ריש לקיש וקנסיה ברופלא בגין דיחזיר גמלא. אמר רבי אבון לסרסור קנס, והוו צווחין לבריה בריה דמסרסר לארמאה. פירוש ברופלא הוא שור הבר ונקרא בע"ז גאמוז. (ע"ז ט"ו א') רב הונא זבין ההוא פרה לגוי אמר ליה רב חסדא מאי טעמא עבד מר הכי, אמר ליה אימר לשחיטה זבנה. כתב רבי אפרים ז"ל דוקא בסתם אבל בידוע דלרידיא זבין אסור, והאי דאמר ליה אימר לשחיטה זבנה מיירי בקצב, אבל גברא דזבין לרדיא אפילו על מנת לשחוט אין מוכרין לו. גם מועטים הם הנזהרים בזה מאותם שראיתי. וכן פרק האיש מקדש (קידושין מ"ד א') גבי נתקדשה לדעת אביה דפסק הלכה הוא נתקדשה קודם שתבגר שלא לדעת אביה אינה מקודשת, אפילו נתרצה האב אחר שנתקדשה. וכן פסקו רוב הגאונים ז"ל. ובא רבינו ניסים ז"ל והביא טעם להתר הדבר, זה לשונו, אשכחן בהלכות גדולות בסוף הלכות קדושין דכתיב הכין, וקטנה דאיתיה לאביה במדינת הים, ואינסבה על אמה או אחיה, שאלתיה למילתא קמי רבנן ואמרו שפיר דמי ושפיר עבדת אמה, דנישואין תקינו רבנן לקטנה, אי איתיה לאב מקדש לה קדושין דאוריתא ואי לא מינסבא דתקנתא דרבנן הוא, וכמה דגדלה גדלי נישואין דילה וכי אתי אב לא צריך לקדושה, עד כאן. ושמא הירושלמי (קידושין פ"ב ה"א) מסייע ליה, דאמרינן קדשה לדעת והכניסה שלא לדעת, זה היה מעשה, ובא אביה והוציאה מגנונה, אמר ריש לקיש לאו כל כמינה להשיא עצמה להפסיד מעשה ידיה לאביה. ואנן נימא קיים לן דאביה לא חייש במעשה ידיה. וכן המקדש גרושת או אלמנת חבירו בתוך שלשה חדשים וברח, דאמרינן (יבמות ל"ז א') ערוקיה מסתייעיה, ומיהו משמע בדיעבד לחוד. אבל רבינו יחיאל דפריש ז"ל הוא שהורה לכתחלה להשיא לו עצה לברוח, דהכי מוכח מפי' רש"י ז"ל שפירש ערוקיה מסתייעיה, דכיון דברח קיימא לן שאין דעתו לכנוס עד סוף הזמן. כתב הר"ם ז"ל (גירושין פי"א הכ"ד), המארס בתוך התשעים יום מנדים אותו, ארס וברח אין מנדים, כנס בתוך תשעים מפרישים אותו עד אחר הזמן ויעמוד עם אשתו. אבל הראב"ד ז"ל כתב, דוקא קדש אבל כנס לא סגי ליה בלא גרושין, ונראה לי שמפרישין אותו אחר תשעים כמו הימים שעמד עמה בתוך התשעים, דאם [לא] כן מה הפסיד כשבעל באיסור, ומתני' דקתני (יבמות מ"ה ב') בבא על יבמתו בתוך שלשה חדשים אם אין הולד של קיימא יקיים ולא קתני יוציא, התם מפני שהוא יבמה, ואם יתן לה גט נאסרה עליו. גם לא הודה על מה שכתב (הרמב"ם שם הכ"ח) במניקה נשאה וברח ולאחר זמן בא וישב עם אשתו. וכן מה ששנינו (גיטין ל"ו א'), נדר שהודר על דעת רבים אין לו הפרה, ואם כן למה קצת קהלות נוהגין להשביע ולהחרים על דעת המקום ועל דעת הנאמנים ואחר כך מתירין הכל. זה אינו אלא משום דקים לן שלא תלו השבועה או החרם לדעת אחרים אלא לעניין משמעות הלשון, שלא יוכלו לרמות ולומר כך היה בלבי וזו היתה כונתי, והם שייכי בשבועה ונאמר שעל דעתם הודר ועל דעתם הותר, ואלו החרימו או השביעו על דעת קהלות הרחוקות וכיוצא בו לאו כל כמיניהו. ושמא יהיה סיוע לזה דאמרינן רבי יהושע אמר קטנה שהשיאוה אמה ואחיה ונדרה בת אחת עשרה שנה ויום אחד והיודעת לשם מי נדרה אף על פי שאין נישואיה דבר תורה ונדרה נדר דבר תורה בעלה מפר לה כדאיתא פרק אלמנה ניזונת (כתובות ק"א א'). וטעמא דמלתא כדר' פנחס דאמר כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת, כלומר דקים לן דסתמא כאלו נדרה על תנאי בעלה. כתב הרשב"א ז"ל הנשבע על דעת רבים איפשר שאין זה אסור מדאוריתא כל שלא פרט הרבים כדעת ר"ת ז"ל. כתב הר"ב הערוך, מלת שבע, בתשובת רב שר שלום משמיה דרב יהודה גאון ז"ל הנשבע בעשרת הדברות ובספר תורה אין לו הפרה לעולם. וכן עוף שחרטומו רחב, כתב ה"ר זרחיה ז"ל שהוא טהור דסתמא לא דריס. נמצא שדור דור ופרנסיו דור דור וחכמיו, כשמוברר הדבר להם באיסורין כיוצא באלו שאין לחוש לסבת האיסור שבעבורו אסרוהו חכמים ז"ל, בשעת הדחק מתירין אותו. וכן תמצא שיש דברים שהניחום קצת בלא טעם, כעניין טבילת בעלי קריין לתפלה שהסכימו עליה הרב אלפסי ז"ל, ורבינו האיי ורש"י ז"ל בספר איסור והתר. וכן הרבה מן הלועזים, שהניחו רחיצת רגלים ב[תפילת] שחרית, ואמרינן פרק במה טומנין (שבת נ' ב'), חייב אדם לרחוץ פניו ידיו ורגליו בכל יום, בשביל קונהו, שנאמר (משלי ט"ז ד') כל פעל יי למענהו. והר"ם ז"ל פסק אותה (תפלה פ"ד ה"ג), אבל בענין הטבילה לא הסכים, וכבר הארכנו בו ת"ל בספר בתי הנפש. וכן מה ששנינו פרק אין מעמידין (ע"ז ל"ט ב'), יושב ישראל בצד עדרו של גוי וגוי חולב ומביא לו ואינו חושש ואע"ג דאיכא דבר טמא בעדרו, וכי קאי חזי ליה וכי יתיב לא חזי ליה דכיון דכי קאי חזי ליה אירתותי מרתת. אם כן היכא דליכא למיחש לאיסור הוא מה שנמצא כתוב בספר המצות הקצר, אומר (הרב אלפס) [הר"ף] שיש מקומות שמעמידים הגבינים בפרחים ובאותן המקומות אין נוהגין איסור בגבינה. וכתב בסוף, מ"מ אין להקל מפני שנאסר במניין. פרק ביצה שנולדה (ביצה ה' א'), כל דבר שבמניין צריך מניין אחר להתירו דכתיב (דברים ה' כ"ז) לך אמור להם שובו לכם לאהליכם. וזה הן בדאוריתא הן בדרבנן כדאיתא התם, עד כאן. וכן יש גאונים זולתו שמתירין אותה על זה הדרך גם כן, וכמו שנראה ממה שכתב הר"ם ז"ל הלכות מאכלות פרק (ד') [ג' הי"ד], שכתב שמקצת מן הגאונים אוסרין אותה מכלל שמקצתם מתירין. וכן בספר העתים, חלב שחלבו הגוי ואין ישראל רואהו ולא בשלו הגוי אלא שהביאו צונן ואין בכל אותה מדינה דבר טמא, ודאי מותר לאוכלו בין חי בין מבושל, בין לעשות גבינה, אבל גבינתם אסורה שמחליקין פניה בשומן חזיר, ויש מחמירין אפילו בחלב, ע"כ. ועל ההיא דאי איפשר בלא צחצוחי חלב (ע"ז ל"ה א'), פרש"י ז"ל, בין גומות הגבינה נשאר מהחלב ושמא מחלב טמא הוא. מיהו לא מיתעבד מיניה גבינה דקים לן שאינו עומד, וקשיה לר"ת אם כן שאינו עומד לאי זה צורך יערבנו, ופירש דהכי גרסינן אמר רבי ירמיהו לפי שאי איפשר בלא צחצוחי חלב, ולא גרסינן אלא, ורבי ירמיה קא מסיק ואזיל מילתיה דרבי יהושע בן לוי, משום ניקור חיישינן לארס בצחצוחי חלב שבין הנקבים ואפילו יבשה איכא למיחש. וכן משמע בפר"ח דכתב אוטפא קאי ביה זיהרא. ואומ' האידנא ליכא טעם לאסור גבינת הגוים דקיימא לן כרבי יהושע בן לוי, דטעמא משום ניקור והאידנא לא חיישינן לניקור, לפי שעכשו אין מצויין נחשים בינינו, ומיהו אין לסמוך על זה להתיר גבינת הגוים כיון שנאסרה במניין כדאמרינן לעיל [גזירה חדשה היא] ע"כ. ואבן מיגש ז"ל כתב, ושמואל אמר מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבלה, דאלו דשחוטה לא יאסר אלא מפני תערובת בשר בחלב, ובעינן שיהיה נותן טעם דדרך בשול אסרה תורה, אבל נבלה דאיסורא היא כיון דאוקומי קא מוקים ליה חשיב ולא בטיל ואפילו במשהו והוה ליה איסורא בעיניה. ולפי מה שהתבאר מסתברא דלדעת בעל ספר העתים ז"ל שהוא הרב אל ברצילוני דהוא הדין אם הגוי חולב לעשות גבינה מאותו חלב לא למוכרו כמות שהוא, והתם לא חיישינן אפילו איכא דבר טמא באותה מדינה, דלאי זה צורך יערבנו, וכמו שכתב רת"ם ז"ל. ופרק כ"ב דברנו בזה מעט. וא"כ איסור גבינה משום עור, ואיסור חלב משם עירוב, אם כן אין להחזיק איסור בכיוצא בזה אם קים ליה בגויה, והנך רואה התר בחלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו היכא דקים לן שאין שם דבר איסור, כי מה שכתב ספר העתים ז"ל, "ואין בכל אותה מדינה דבר טמא", ר"ל שראויה לחלוב שהרי אי איפשר מכלבא וחמורה וכיוצא בהן. ואחר שהענין כן נראה לפי זה שאם היה במדינה דבר טמא שראוי לחלוב אלא שחלבו יותר יקר מן הטהור, כמו שהוא בחלב גמלה כנגד שאר החלבים פה בארץ הערבה, שיהיה מותר מההיא דפרק אין מעמידין (ע"ז ל"ד ב') גבי ארבא דמוריסא, משום דקיסטא דמוריסא בלומא וקיסטא דחמרא בארבעה. כהר"מ ז"ל הלכות מאכלות אסורות בסיפא (פי"ז הכ"ו), וכזה מורין לכל דבר שחוששין לו שמא ערבו בו גוים דבר האסור, שאין אדם מערב הזול ביקר כדי להשתכר, ע"כ. ועל הכל אני אומר בעל נפש שומר פיו עם שהאמת חביב, ואסור שעיקרו מן התורה זכרנוהו פכ"ב.
